חוויות פסיכוטיות משותפות לאנשים רבים - ולא תמיד צריך לטפל בהן בכדורים

המאמר פורסם לראשונה בעיתון 'הארץ'. כאן ניתן לקרוא במהדורה הדיגיטלית.

אדם שזכיתי להכיר סיפר לי על ההתקף הפסיכוטי הראשון שלו. זה קרה כשהיה חייל ומצא את אחיו תלוי בבית. בהמשך, סיפר, הפסיכוזה שחווה לא גרמה לחייו לקרוס אלא דווקא הצילה אותו. היא אפשרה לו למצוא הרמוניה והיגיון פנימי בתוך מציאות נטולת חמלה.

פסיכוזה, על פי ההגדרה הפסיכיאטרית, הוא מצב שמאופיין באובדן קשר עם המציאות. אפיזודה פסיכוטית יכולה להתפרץ בפתאומיות ולרוב תתאפיין במחשבות שווא ובהזיות וכן בהפרעה בתחומי התפיסה וההתנהגות הדרושים לניהול אורח חיים תקין. עם זאת, כפי שתיאר בפניי אותו אדם, לעתים הפסיכוזה מאפשרת לבטא תחושות קשות ועמוקות, כגון בדידות וניכור, שקשה לבטאן במלים או במעשים שגרתיים בשל פחד מדחייה חברתית. כך, היא אולי מתפקדת כמעין צינור שמחובר לעומק הפנימיות המאפשר להוציא החוצה, ללא מסננים, את התחושות הקשות באופן ראשוני וגולמי, ותורמת לשחרור נפשי: הפנים והחוץ הופכים לאחד.

כך עלתה בי המחשבה שניתוק אנשים מסביבתם בעקבות הפסיכוזה — אם באשפוז או במתן תרופות פסיכיאטריות, ובהן אנטי־פסיכוטיות, שלעתים מקהות ומעמעמות את התחושות והמחשבות — לא מאפשר ריפוי בטווח הארוך ולעתים קרובות אף מותיר את האדם יותר מנוכר, בודד ובעל דימוי עצמי נמוך, מה שעלול להחמיר את המשבר הנפשי שלו.

בעבודתי אני פוגש אנשים רבים שנוטלים תרופות פסיכיאטריות בעקבות משבר נפשי. רבים מהם סיפרו לי על תופעות לוואי כגון פגיעה ביכולות החשיבה, דעיכת היצירתיות, פגיעה בחדוות העשייה, עייפות ותחושה של מיסוך וכבדות. בנוסף, הטיפול בתרופות הללו לטווח הארוך, כפי שניתן בביטחון לרבים, לא יעיל עבור כולם.

כל אחד מאתנו עשוי לחוות באופן כזה או אחר חוויות פסיכוטיות בשל משברים נפשיים שהחיים מזמנים. מפגשים עם אנשים החווים אפיזודות פסיכוטיות גרמו לי להאמין שבבסיסן מסתתר היגיון רגשי. למדתי שהמשבר הנפשי שלהם קשור קודם כל לבדידות גדולה ולתחושת ניכור, שלעתים רבות נובעים מחוסר בחברים ובמסגרת חברתית יציבה או מקשרים לקויים עם המשפחה. כשאדם חווה בדידות מתמשכת — גדלים הסיכויים שיתקשה להתמודד עם קשיים רגשיים ומנטליים שרובנו חווים בחיינו; אך המדיקליזציה הפסיכיאטרית שמתייגת תסמינים פסיכוטיים - כגון שמיעת קולות וחדירת מחשבות - כמצבים "לא נורמליים", מנסה להעלים אותם בטיפול תרופתי. כך, היא מנתקת אנשים מאותן חוויות אנושיות לגיטימיות וצובעת אותם בצבעי חולי וחוסר תקווה.

ייתכן כי "דיאלוג פתוח" — מודל פיני אלטרנטיבי לריפוי הפרעות נפשיות ובהן פסיכוזות — יכול לספק מענה טיפולי טוב לרבים. ב"דיאלוג פתוח" ההפרעה הנפשית נתפסת כבעיה שעולה מהמרחב הבין־אישי, כלומר — כזו הנוצרת בשל חוסר תקשורת עם הסביבה הקרובה או תקשורת לקויה. לכן המודל משלב בשיחות הטיפוליות את המשפחה והסביבה החברתית של המתמודד, שואף לבנות מחדש קשרים ולחזקם, ומאפשר למתמודדים להבריא ולחזור לתפקוד מלא, לרוב ללא טיפול תרופתי. הנחת היסוד היא שאדם לא יכול להבריא ללא ההבנה והתמיכה של הקרובים לו — החשובות ביותר ביכולתו להתפתח ולהשתנות. באחד המחקרים הגדולים על המודל, שהתפרסם ב־2006 בכתב העת Psychotherapy Research, נמצא כי אחרי חמש שנים אצל כ־86% מהמטופלים שסבלו מהתפרצות ראשונית של פסיכוזה התסמינים נעלמו.

התפיסה הפסיכיאטרית והחברתית של הפרעות נפש ובהן פסיכוזה משקפת את הנטייה האנושית לסלוד מסימני חולשה שמרמזים על אי־יציבות נפשית, ולרצות לעקור אותם מהיסוד. כך, כל עוד נתבייש לחשוף את התחושות הקשות, ונתייחס אל הפרעות נפש רבות כאל מחלה נוירוביולוגית שצריך למגר, נמשיך לפספס את המהות — קריאה של האדם להבנה וקרבה והצורך הטבעי שלו בדיאלוג.