top of page
  • רונה זיבנברג

יומנה של מטפלת: טיפול ביתי מערכתי במשבר נפשי הכולל הסתגרות

ב"קול שבפנים" אנו מקבלים מדי חודש פניות של בני משפחה המתארים חוסר אונים ואזלת יד ולא יודעים איך לעזור לבן המשפחה שלהם, שנמצא במשבר נפשי קשה המוביל לחוסר תפקוד, נתק חברתי והסתגרות.


רונה, מטפלת ועובדת סוציאלית בארגון, מספרת על תהליך הטיפול המרגש במשפחה שבה צעיר במשבר נפשי הסתגר בחדרו לתקופה ממושכת.


"עברתי עם המשפחה תהליך עמוק מאוד עם כל קשת הרגשות והתחושות, של התרגשות ושמחה וגם רגעים קשים ומייאשים. אני זוכרת את עצמי לעיתים יוצאת מותשת מפגישות. אני מסתכלת היום על הסיום ומתקשה להאמין שהתהליך הסתיים בצורה כזו שלמה ומיטיבה.


הפרק הראשון בטיפול נמשך כחצי שנה, בו ההורים נפגשו עימי ללא הילדים. ההורים חוו הרבה קושי בטיפול ופגשו העברות בין דוריות עוצמתיות מבית הוריהם (העברה בין דורית היא תופעה המתארת שחזור של דפוסים מדור לדור, ממשפחת המוצא למשפחה הנוכחית; כך למשל אדם אשר חווה יחסים מסוימים עם הוריו, נוטה במסגרת יחסיו עם ילדיו לשחזר את אותן התנהגויות, התניות ורגשות). ההעברות הבין דוריות נכחו ללא מילים, היה ניתן לחוש את הצללים שבחדר.


עם הזמן, הדברים נפתחו וקיבלו במה לשיח אותנטי. הקושי בנפרדות נכח מהרגע הראשון, היה קשה להורים לצאת מהבית ולעזוב את נ' לעצמו, והיה קושי לדבר עם ההורים ללא ההקשר ל-נ' בשיח. ניסיתי להרחיק את השיח מ-נ' ולדבר על הדפוסים שגרמו לו להתנהל כך. כל פעם ש-נ' יצא למטבח או לשירותים, פניתי אליו והזמנתי אותו למפגש.


לדעתי, עצם הפגישות עם ההורים גרמו ל- נ' לקבל עוד אוויר לנשימה והתאפשרה שם התחלה של נפרדות, כך ש-נ' החליט להצטרף מיוזמתו להמשך המפגשים. לקח כחצי שנה עד שנ' יצא ממצב ההסתגרות בחדרו והצטרף לפגישות עם ההורים. נ' התמודד עם חרדה חברתית ולא העז לצאת מהבית, בתחילה הייתה זו הכלבה שעזרה לו בכך. נ' היה יוצא איתה לסיבוב בליווי של אחותו ובהמשך גם לבד. ממצב שבו נ' היה מסוגר בחדרו וסירב לתקשר עם הסביבה, הוא הגיע למצב שבו הוא היה משתתף פעיל במפגשים, הגיב לשיתופים של הוריו, לקח חלק משמעותי בשיח ופתח ערוצי תקשורת עם כל בני המשפחה.


למרות השיחות המשפחתיות, נ' עדיין לא היה מעוניין בטיפול פרטני. האמא ניסתה לשכנע את נ' ללכת לטיפול וסיפרה שהלכה לטיפול בעצמה בעברה, דבר שתרם לה מאוד, אך בשלב זה נ' סרב ללכת. בשלב מסוים בטיפול, מ' האחות, הצטרפה לפגישות והיוותה תמיכה גדולה ל-נ', עזרה לו לבטא את עצמו מול המשפחה ולעמוד על הקשיים המשפחתיים. עם התפתחות הטיפול, המשפחה לקחה והפנימה את הטיפול לתוך היומיום. המשפחה החלה להסיק מסקנות וליישמן, הכניסו פעילויות כיף לכל המשפחה אשר חיברו ובנו אמון. המשפחה זיהתה דפוס מחשבה שלילי שהם חולקים, שבו אי אפשר להיות שמחים או מפרגנים, דבר אשר אותגר בטיפול. דיברנו המון על נפרדות, וכיצד ניתן לאפשר אותה, גם בעולם העבודה שהם שותפים לו. כתוצאה מזה, בני המשפחה ניסו להבין כיצד להתנהל בעסק המשפחתי באופן נכון יותר. מ' האחות התחילה טיפול, לאחר שזמן רב אמרה שמעוניינת להתחיל אך חוששת מכך. ניכר שהטיפול עזר לה לפנות מקום לעצמה והרחיב את המיכל המשפחתי.


נקודה משמעותית שקרתה הייתה לאחר שנה של טיפול. בזכות השפה הטיפולית שרכשה המשפחה והפתיחות שהתאפשרה, נ' נכנס למעקב פסיכיאטרי קבוע שהוביל אותו לפנות למרכז יום וקיבל מסגרת קבועה שנתנה לו יציבות. נ' התחיל להעז לצאת עוד ועוד החוצה ולהתמודד עם החרדה החברתית שלו דרך חשיפה הדרגתית. על אף הנטייה "לטאטא את ההצלחות מתחת לשטיח", כל יציאה של נ' מהבית הייתה חגיגה, בני המשפחה למדו לייצר דפוס שונה מזה המוכר להם. היו נקודות אור מדהימות כמו מפגש משפחתי בפאב וטיולי שבתות קבועים שמאוד חיזקו את ה"ביחד" של המשפחה. תוך כדי הטיפול נ' הוריד ממשקלו והחל להתאמן מחוץ לבית; באותה התקופה התחיל לעבוד בעסק המשפחתי וגם החל לדבר על לימודים. עם הזמן, נ' התחיל טיפול תרופתי וטיפול פרטני אצל מטפל בקול שבפנים ולאחר מספר מפגשים נ' הרגיש שזה יותר מידי בשבילו. לאחר ההתקדמות המשמעותית חלה הרעה במצב, החרדות חזרו וגם קושי תפקודי, בהמשך היה ניסיון אובדני כמעט אל מול עיניו של האבא.


הרגע המכונן – נ' מחליט שהוא לא רוצה להתאבד. רגע מפחיד מאוד עבור מטפל לדעת שככה המטופל מרגיש ומתנהל, אבל בעצם ההחלטה של נ' לבחור בחיים, היה ברור שמכאן דברים יראו אחרת, ואכן כך היה. נ' הבין בעצמו שהוא זקוק להתערבות מיידית ואשפז את עצמו, מעשה שעשה פלאים. דברים התחילו לזוז, הוא פגש אנשים, פגש את עצמו, פגש את הכוחות שלו. הרגיש רצוי, הבין עם מה הוא מתמודד ואיך נכון לו לעשות זאת. נ' פינה את כול כולו לטובת העניין, פרץ את כל תקרות הזכוכית, קיבל הפניות לרופאים, ובהמשך גם זכאות לסל שיקום.


השיפור שחל ב-נ' השפיע על כולם, לאחר האשפוז נ' התחיל טיפול יום וכל אחד במשפחה מצא את הדרך שלו שמאפשרת היפרדות ובריאות. האחות התחילה ללמוד ועברה לדירה נפרדת.

בהמשך המשפחה עברה לעיר אחרת כדי להתקרב לאח הגדול (שלמעשה לא לקח חלק בפגישות), המעבר לעיר אחרת היה גם העיתוי שבו הסתיים תהליך ההתערבות שביצעתי, זה הרגיש זמן נכון, כל הנפשות חוו שינוי מהותי בטיפול. המשפחה הכירה בכך ששפת הטיפול היא שפה אפשרית ואימצה אותה, היה מעבר משפה של סימון מטרות לשפה שמאפשרת לתת מקום לרגשות ולדבר עליהם.


תהליך הפרידה היה משמעותי. התהליך נסגר באופן יפה ושלם, דובר על מה הושג עבור כל אחד ועם אילו תכונות אישיות כל אחד יוצא, מה לא הספקנו ואיך ניתן להמשיך את התהליך ללא הליווי של הארגון. נאמרו מילות פרידה מרגשות וקיבלתי עציץ יפה שממשיך לגדול . ממצב שבו הצעיר היה מסוגר בחדרו, המשפחה לא תקשרה והצרכים של כל אחד מהם לא דוברו, המשפחה עברה למצב של משפחה מתפקדת, המבלה יחדיו ונהנית, מכירה בנפרדות של כל אחד ומסוגלת לקיים אותה. נ' יצא מההסתגרות וקיבל כלים לחיים ומעטפת תמיכה רחבה וחמה במשפחה ובמערכות הציבוריות.


אני מודה על התהליך הארוך והיפה הזה, בטוחה שהמשפחה היקרה הזאת וכל השיעורים שלמדתי איתם יישארו איתי וילוו אותי בהמשך דרכי. מאחלת להם עוד הרבה כוח, אומץ והמשך פתיחה של הלב".


Commentaires


bottom of page