רשת תמיכה משפחתית בעיצומו של משבר נפשי

כאשר אחד מבני המשפחה נמצא בעיצומו של משבר נפשי, למעורבות המשפחתית בתהליך הטיפולי יש ערך רב. המשבר יכול להתבטא במצבים של דיכאון, חרדה, OCD או פסיכוזה, ולמעורבות המשפחה תפקיד חיוני בכל אחד מהם.

לעתים קרובות משבר נפשי גורם לאדם תחושת אשמה. וכשמדובר על משבר נפשי ממושך הוא מוביל לא פעם לסטיגמה קשה מצד הסביבה, שכוללת ביקורת סמויה או גלויה, כעס, אכזבה והאשמה מצד המשפחה והחברים.

דווקא בתקופה כזאת, יש צורך טבעי בתמיכה רחבה ומשמעותית ככל שניתן מהסביבה, אך לפעמים ההפך הוא שקורה: הבדידות והניכור שמאפיינים ממילא את המצב, מועצמים על ידי האנשים הקרובים, שבמקרה הטוב מנסים לעזור ולא יודעים איך (למשל אומרים לאדם בדיכאון שהוא צריך לקחת את זה בקלות, ולראות איך הם בעצמם מתמודדים יפה עם "מצב רוח"), ובמקרה הרע תופסים מרחק או מאשימים את האדם במצב שאליו הגיע. בכך הם מפחיתים את סיכויו להתגבר על המשבר ולחזור להשתתפות במעגלי החיים.

במקרים מסוימים, חוסר ההבנה וחוסר התמיכה של הקרובים, יכול להחריף את המשבר. ייתכן שמה שהיה יכול להסתכם במספר חודשים – שבהם בני המשפחה מספקים תמיכה עמוקה אך גם נתמכים ונעזרים בעצמם בגורמים מקצועיים – מתפתח למשבר מורכב שנמשך שנים.

המעורבות של בני המשפחה מאתגרת ומורכבת ותובעת משאבים רבים, אך מאפשרת שינוי מיטיב בדינמיקה המשפחתית. במעורבות הזו מקופלת ההבנה, שהקשרים המשפחתיים הם גורם מפתח ביכולת להתמודד עם המשבר, להכיל אותו, ולהשתקם ממנו. המשפחה יכולה לאפשר מענה עמוק למצב, אך אין זה מרמז שהמשבר נוצר באשמתה. אשמה היא מילה מיותרת בהקשר הזה, ונדמה לי שמינוחים מתאימים יותר הם לקיחת אחריות, פרואקטיביות, ושותפות.