לא נשארים לבד: תפקיד המשפחה בהתמודדות של צעירים עם משבר נפשי

משברים נפשיים בקרב בני נוער הם עניין חמקמק. ברשימה הקודמת הוצגו מאפייני המשבר הנפשי. ההיכרות המוקדמת עמם יכולה לעזור להורים ולבני המשפחה לגשת לעניין בדרכים מיטיבות.

לפני הכול, כדי לעזור חשוב להבין מאיזה מקום ניגשים אל הצעירים, ולשם כך דרושה אותנטיות. שיפוטיות, דרמה או רחמים אינם רצויים וסביר להניח שהתגובה כלפיהם תהיה דחייה והיסגרות. בהתייחס לשיפוטיות שווה לזכור שכל הפוסל במומו פוסל, ושבמקרים רבים הורים מבקרים את ילדיהם וכועסים עליהם בשל דפוסי התנהגות שמאפיינים אותם בעצמם. בעניין הדרמה, כדאי לזכור את המשמעות הגדולה של ההורה אצל הצעירים: לכן גישה דרמטית שמאופיינת בפניקה, בחרדה או ברגשות קיצוניים כלשהם תעלה את מפלס המתח הגבוה ממילא ולא תאפשר הרגעה ודיאלוג. דבר נוסף שכדאי לחשוב עליו הוא שרחמים הם אינם חמלה, ושהצעירים שמולכם מרגישים את ההבדל הזה היטב.

כשניגשים ממקום של הקשבה, עם פניות להכלת המצב, נוצר מרחב בטוח שבו הצעירים יכולים לפרוק את תחושותיהם ואת מחשבותיהם. ככל שהמרחב הזה מוחזק בקור רוח ובעקביות, גם לנוכח תכנים קשים שיכולים לעלות, גדלים הסיכויים שהצעירים ירחשו אמון כלפי הוריהם ויחושו ביטחון לשתף אותם באופן מעמיק וממושך. לעצם השיתוף יש ערך רב של פורקן רגשי ושל הפגת מתחים, ולדיאלוג שיכול להתפתח יש חשיבות רבה ביצירת אמון מחודש ופיתוח שפה משותפת. דיאלוג ממושך במהלך המשבר יכול להוביל לחיזוק הקשר בין הצעירים לבין משפחתם ולהוות רשת תמיכה.

בשלב זה, חשוב להימנע מהצעות חותכות ומפתרונות מידיים. לעתים קרובות להורים יש צורך עז לראות את ילדיהם נעמדים על הרגליים וחוזרים לתפקוד. אבל משבר הוא סימן לכך שמשהו לא עבד לאורך זמן. ייתכן שהשלב הראשון לשיקום והחלמה, הוא דיאלוג שטומן בחובו חמלה והצבת גבולות גם יחד. בהמשך יהיה אפשר לדבר על חזרה לתפקוד, ולעתים הטבה ממושכת בתקשורת המשפחתית תומכת בחזרה הדרגתית וספונטנית לעצמאות.

משבר נפשי לא נוצר בוואקום ולסביבה יש השפעה מכרעת עליו. המשפחה היא הסביבה הראשונית והמיידית שחווה את השלכות המשבר, אך גם יש לה אפשרות להשפיע על דרכי ההתמודדות עמו. יחסי הגומלין בתוך המשפחה הם עדינים ומורכבים, ודינמיקה של אשמה והאשמה תהיה בדרך כלל חסרת תוחלת ותפגע ביכולת לסייע מתוך הבית.

סיוע מקצועי: כך בוחרים

הורים ובני משפחה רבים חשים שאין מענה הולם למצב שאתו הם מתמודדים. ואכן, רבים מהמענים הקיימים מתאימים למצבים שהם יחסית מרחיקי לכת: פונים אליהם לאחר שנעשתה הערכה פסיכיאטרית ואבחנה של הפרעת נפש, או במקרים שבהם יש צורך לאשפז במחלקה פסיכיאטרית באופן מיידי.

מעבר למענה האשפוזי, המבוסס על טיפול בתרופות פסיכיאטריות, ישנו מענה אחר של משרד הבריאות המכונה "סל שיקום". מדובר על סל שירותים נרחב, מגוון ופרגמטי שמספק סיוע ותמיכה משמעותיים לאנשים שהמוסד לביטוח לאומי הכיר בהם כבעלי נכות נפשית של 40% ומעלה. מטרת השירותים היא לאפשר דרגה מרבית של עצמאות תפקודית ושל איכות חיים, ולסייע בשילוב במגוון תחומי חיים הכוללים מגורים עצמאיים, תעסוקה, לימודים, פנאי וחברה. זהו אחד המענים היסודיים והטובים ביותר שמדינת ישראל מציעה למצבים שבהם קיימת אבחנה שרירה של הפרעת נפש כמו דיכאון קליני או סכיזופרניה, והוא מחייב תהליך הערכה פסיכיאטרי, ועדות, רישום בתיק הרפואי ועוד.

במקרים מסוימים, צעירים ובני משפחתם לא מעוניינים באשפוז פסיכיאטרי, או שהתנסו באשפוז שלא סיפק מענה הולם לתחושתם. באותו זמן, קיימות התנגדויות לפנייה לביטוח לאומי לצורך הוצאת סל שיקום מכיוון שהתהליך כרוך בוועדה פסיכיאטרית ובהכרה בנכות נפשית. להתנגדויות האלה מגוון סיבות: הרצון לבדוק אלטרנטיבות אחרות, מתוך אמונה שהמצב זמני ושאפשר להחלים ולהשתקם ממנו בעזרת סיוע מקצועי, ובמקרים אחרים קיים פחד מהתיוג ומהסטיגמה.

בסופו של דבר, צעירים רבים פונים לטיפולים פרטיים של פסיכולוגים, פסיכיאטריים ומטפלים אחרים. כשהמצב בבית הופך להיות נפיץ וקשה להכלה ומתקבלת החלטה להשתמש בשירותיהם של אנשי מקצוע פרטיים כדאי לברר על ניסיונם ועל גישתם לפני תחילת הטיפול, כדי למנוע מצב של חוסר התאמה וקטיעת התהליך בטרם התחיל. מקרים כאלה עלולים לפגוע באמונו של הצעיר וליצור חוויה שלילית נוספת. עם זאת, אין צורך לחשוש אלא לבדוק היטב את התאמתו והכשרתו של איש המקצוע אליו פונים: האם יש לו תעודה מוכרת על ידי משרד הבריאות? עם אילו מטופלים הוא עובד בעיקר? מהי תפיסתו המקצועית? מהי הפרקטיקה שבה הוא משתמש? והאם נשמע שהצעיר או הצעירה שבמשבר יוכלו להתחבר אליו (זוהי שאלה חשובה, על אף שאי אפשר לדעת עד שמנסים)?

אפשרות נוספת וחדשה בשדה הפרטי היא שירותי תמיכה ביתיים, שחלקם ייעודיים למשפחות של צעירים במשבר נפשי. השירותים הללו כוללים את הגעתו של צוות מקצועי מתחום בריאות הנפש, הפועל מתוך הסתכלות הוליסטית. ההתערבות מתקיימת בבית המשפחה ומטרתה לתמוך בתא המשפחתי כולו. כיום פועלים בישראל מספר ארגונים מקצועיים שמספקים את השירותים האלה.

משפחה מאוחדת מול הקשיים

הרשימה הקודמת התייחסה לעובדה שבני נוער בישראל סובלים מקשיים נפשיים כמעט פי שלושה מאשר באוכלוסייה הכללית (28.4% לעומת 10%), ואולי עכשיו אפשר לנסות להשיב על השאלה מדוע זה קורה.

אנו חיים בעידן של השתנות תמידית, מהירה, אינטנסיבית. באופן שנראה פרדוקסלי, רמת החיים הכללית עולה ומביאה עמה איכויות רבות של יעילות ונוחות, אך יחד עם זאת רמות הסטרס עולות גם הן – ההתקדמות הטכנולוגית הבלתי פוסקת, אמצעי התקשורת הדיגיטליים והרשתות החברתיות יוצרים עולם תחרותי ואינטנסיבי, עמוס גירויים ומוצף במידע נחוץ ולא נחוץ כאחד.

אפשרויות הבחירה לכאורה בלתי מוגבלות, והזמינות המיידית של כל מוצר, שירות ואדם יוצרת מעין אשליה שהעולם כולו מונח בכף ידנו, במרחק משיכה קלילה על מסך-מגע. משהו מהותי מן היכולת לדחות סיפוקים ולהתמודד עם תסכולים הולך לאיבוד, בעוד שאתגרי החיים נותרים בעינם.

גילאי ההתבגרות והבגרות הצעירה מאופיינים ברגישות, בפגיעות ובחוסר אוריינטציה, והעולם התזזיתי החדש הוא כר פורה לבדידות ולניכור, לחרדה ולדיכאון, וקשר אנושי אינטימי ועמוק נעשה במידת מה למצרך נדיר. כשהצעירים מנסים למצוא את דרכם בעולם הזה הם נותרים לא פעם עם התחושה שהם לבד, חרף אלפי חברי הפייסבוק וכל קבוצות הווטסאפ, חרף אלכוהול, סמים וחומרים אחרים שאמורים לעזור להם להתגבר על המצוקות הפנימיות והבלבול, ופעם אחר פעם נכשלים.

כפי שכתב הפילוסוף והמחנך היהודי מרטין בובר: "חיי אמת הם מפגש". לא משנה באיזו דרך תבחר המשפחה ללכת, חשוב לא להישאר לבד. גם אם בסופו של יום לא פונים לגורמים מקצועיים, מומלץ לשתף אנשים קרובים וגורמים רלוונטיים לצעיר בתיכון, בצבא או באוניברסיטה. רשת תמיכה בבית ובקהילה מסייעת בשיקום מהמשבר, ובסופו של דבר בחזרה לחיים.