השימוש בקנאביס אצל צעירים

לפני כחודש בישרו כלי התקשורת בכל העולם על כך שהפרלמנט בקנדה אישר שהשימוש במריחואנה חוקי לגמרי, ללא הגבלות כלל. זה קרה לא הרבה אחרי שכמה מדינות מערביות עשו אותו הדבר. בישראל מותר שימוש בקנאביס לצרכים רפואיים בלבד והנפקתו לזכאים נעשית בהוראת רופא.

קנאביס מוגדר כסם פסיכואקטיבי והוא זוכה לפופלריות גדולה בקרב צעירים ובני נוער. רבים מהם מתחילים לצרוך את הסם בגיל צעיר, ולעתים עושים זאת במתחם בית הספר.

תופעות הלוואי של צריכה יומיומית תכופה הן עייפות ממושכת, ירידה במוטיבציה, מחשבות עם גוון פרנואידי, תסמינים פיזיים של התקפי חרדה, מצב רוח ירוד ודיכאון. מומחים מזהירים מפני השימוש בגיל ההתבגרות מכיוון שבתקופה הזו יש סיכוי גדול יותר להתפרצות של הפרעות נפשיות.

בבתי הספר התיכוניים מקפידים לקיים מפגשי הסברה תכופים בנושא השימוש בסמים קלים אבל בהינתן הזמינות הגבוהה במיוחד של הקנאביס, ועם ההתבססות הנרחבת של אפליקציית "טלגרם", קשה להאמין שזה ישנה משהו מהותי בהיקף התופעה. נראה שפרדיגמת ההסברה המיושנת נשחקה עד דק בעולם דיגיטלי מוצף במידע והאפקטיביות שלה גוועת. אפשר לחשוף בפני בני ה-17 את כל הבעיות והסכנות שכרוכות בשימוש ממושך בקנאביס בגילם, אבל בפעם הבאה שמי מהם יחוש בודד ומנותק הוא יגלגל ג'וינט בלי להתבלבל.

לקרוא לילד בשמו

תמיר ליאון, אנתרופולוג יישומי שחוקר בני נוער במאה ה-21, מסביר שילדי דור המסכים מתקשים ביצירת קשרים חברתיים ובאינטימיות רגשית, ומשתמשים בקנאביס כגורם מתווך שעוזר להם להיפתח ולדבר.

אם העלייה הקריטית בהיקף התופעה נובעת מקושי להתחבר לאחרים, לא כל שכן לבני קבוצת השווים, הרי שזו הנקודה שבה השיח צריך להתחיל. השימוש בקנאביס בגילאי ההתבגרות והבגרות הצעירה אינו הבעיה אלא הפתרון, ואילו ההתמכרות לקנאביס היא בעיה נפרדת, תוצר לוואי, שנובע מהשאיפה לפתרון, ניסיוני ובוסרי ככל שיהיה. בני נוער וצעירים חשים בודדים ומבודדים, חסרי תיקוף חברתי, מדוכאים וחרדים, והג'וינט או הבאנג מוציאים אותם מהבדידות והבידוד, מחברים אותם זה לזה ומקהים ומטשטשים את הכאבים ואת המצוקות.

נאמר לא פעם שבני דור ה-Z סובלים מתחושת חוסר משמעות. חוויית העישון, שטומנת בחובה איכויות של שחרור, ערפול וריחוף היא קרקע פורייה ליצירת מכנה משותף וליציקת משמעות לתוך הבילוי החברתי. כך הופך לעתים העישון לעניין שסביבו הכול סובב. מי מארגן כמה ומתי נפגשים, וה"למה" מכור מראש לטובת הכמיהה להרפות, לטשטש ולנסוק, למצוא נקודות חיבור לאחרים מעבר לרעש הקדחתני שברקע התודעה, מחוץ לגרסה המכונסת והמהורהרת של העצמי חסר המנוחה.

להקשיב לשינוי

השימוש הגובר בקנאביס הוא בראש ובראשונה פתח להבנת מצבם הנפשי ועולמם הפנימי של בני נוער וצעירים, על רקע השינויים שהעולם עובר בעשורים האחרונים: האינטרנט והמדיות החברתיות שינו את האופן שבו מחליפים מידע, רגשות וכסף. השתנו גם הדרכים שבהן מתקשרים זה עם זה, לומדים, עובדים, נושאים ונותנים וקושרים קשרים חברתיים ורומנטיים. הטכנולוגיה ויישומיה הפכו את המרחקים הגיאוגרפיים לחסרי משמעות, והחיים בכללותם נעשו מהירים ואינטנסיביים הרבה יותר.

הסמארטפון מתפקד כהרחבה של התודעה, אך הוא לאו דווקא מרחיב אותה. הזהות הדיגיטלית מתפקדת כהרחבה של הזהות העצמית, אך גם היא לאו דווקא מרחיבה אותה. בני נוער וצעירים סובלים יותר מכל פלח גילאים אחר באוכלוסייה מהתפרצויות של משברים נפשיים, וחייהם שזורים כחוט השני במדיות החברתיות שיכולות לחורר את הדימוי העצמי שלהם.

הבעיה לא טמונה ברשתות החברתיות, כי אם בדרכי השימוש בהן. סביר להניח שבעתיד הלא רחוק חינוך דיגיטלי יהפוך להיות חלק אינטגרלי מתכניות הלימודים, בדיוק כפי שחינוך מיני ביסס את מקומו בהן. בינתיים כדאי להיות קשובים לסיפור שהצעירים מספרים לנו על הקושי שלהם להרגיש בנוח, אפילו עם חברים בני גילם, ועל המאבק הפנימי שמתחולל בהם.

תהליכי חיברות נרכשים בבית

תלות בקנאביס כמתווך חברתי יכולה להעיד על מצוקה, והמענה המהותי הראשוני יכול להתחיל בבית – אצל ההורים והאחים הגדולים, אם ישנם. מודלינג, ובעברית דוגמה אישית, הוא ככל הנראה המענה הזמין והאפקטיבי ביותר שאפשר לספק בשלב הזה, לפני שפונים לאמצעים מרחיקי לכת יותר כמו טיפולים פסיכולוגיים, תכניות גמילה או כדורים פסיכיאטריים.

דוגמה אישית, בהקשר הזה, באה לידי ביטוי ביכולת לשוחח על המצב ולהכיל אותו, ולא לתבוע שינוי מיידי וחד צדדי המנותק ממצבו הרגשי והרוחני של הצעיר. כשאמיר או נועה ייווכחו לדעת שהוריהם לא נסערים ולא נבהלים מהרגלי הצריכה שלהם, ואפילו מסוגלים לדון איתם עליהם, גדלים הסיכויים שהם יגיבו בהמשך באופן דומה, יוכלו לשוחח על דאגות הוריהם ולהכיל אותן ולא לבטל אותן כלאחר יד.

פעמים רבות אפשר לראות שתגובותיהם של בני נוער וצעירים הן מעין תמונות מראה לתגובות הראשוניות של הוריהם. לכן, תגובה הורית עם איכויות של איזון ויציבות, רגישות ופרגמטיות תניב רווח כפול: ראשית, תיפתח אפשרות ליצור שיחת עומק סביב נושא הקנאביס – האם הוא עוזר לטשטש עצב, מתח, ניכור, שעמום, קהות חושים? מה עומד מאחורי התחושות והחוויות האלה? ואילו תועלות מופקות מהשימוש (למשל רוגע ושלווה) אל מול אילו עלויות (למשל ירידה באנרגיה ופגיעה במצב רוח)? שנית, אמיר או נועה ירוויחו מודלינג ראוי מהוריהם שיעניק להם אפשרות להתנסות בדיאלוג אינטימי ומורכב שמתנהל בפתיחות ואורך רוח, וגם תרגול משמעותי של מיומנויות בינאישיות ורגשיות.

להישאר על הספינה

תיאור של יחסי גומלין כאלה בין הורים לילדיהם הצעירים עלול להצטייר במבט ראשון כנאיבי, אבל אין שום כוונה לומר שהדרך לשם קלה או פשוטה. התהליך טעון ואף נפיץ, מלווה בקונפליקטים ותובעני מבחינה רגשית, ובכל זאת אפשרי בהחלט.

בתור התחלה, היכולת של ההורים להישאר על הספינה ולא לרדת לסירת הצלה ולצעוק "הצילו" תיצור הבדל גדול – הן מבחינתם של הצעירים שפונים לא פעם אל הפתרון הקל והמהיר ביותר, והן מבחינתם של בני המשפחה שלפעמים בלי לשים לב עושים אותו הדבר בדיוק, ואפילו ראשונים.