מה מוביל את ה"ג'וקר", שיגעון פרוע או אכזריות מפוכחת?

הסרט "ג'וקר" נחת בישראל באווירה מבטיחה, וכמו רבים אחרים הלכתי לצפות בו בהצגת ערב שישי. הקונספט העלילתי נראה לי מרתק – להציג את נסיבות החיים שהובילו את הדמות האייקונית של הג'וקר להיות מה שהוא, נבל ליצני פסיכופתי. מי שבלעדיו באטמן לא היה יכול להיות גיבור.

גיבור הסרט הוא ארתור פלק, מתמודד נפש שעובד למחייתו כמין ליצן כלבויניק שמחזיק שלטי פרסומת ברחוב, מבקר ילדים חולי סרטן בבית חולים וחולם להיות קומיקאי מצליח. הוא גר בדירה מרופטת יחד עם אמו וסועד אותה. בהמשך נראה שהיא עצמה התמודדה בעברה עם בעיות פסיכיאטריות, אך העניין נותר לא חד משמעי ונתון לפרשנות.

פלק נוטל שבעה סוגים שונים של כדורים פסיכיאטריים מדי יום. כשהוא מסתובב ברחובותיה המחוספסים של גותהם מחופש לליצן הוא נופל קורבן לאלימות קשה ומשפילה. זה קורה כל הזמן: פעם זו חבורת נערים ופעם זו חבורת גברים בורגניים ברכבת התחתית. פלק נותר מבודד. במסגרת השירותים העירוניים מלווה אותו עובדת סוציאלית, אבל כשהוא אומר לה שכל חייו הרגיש בלתי נראה ואפילו לא היה בטוח שהוא קיים, אין לה מה לומר על כך, והיא מודיעה לו שבעקבות קיצוצים בעירייה הם לא יוכלו להיפגש עוד.

עלילת הסרט נעה על קו התפר שבין העברת מסר מעורר מחשבה לבין שימור הסטיגמה על נפגעי נפש. ניכר ניסיון מאומץ של היוצרים להנכיח את מידת השפעתה של החברה על אנשים שנעשים רוצחים מוטרפים כמו הג'וקר. עם זאת, פלק מוצג כבר בהתחלה כ"חולה נפש" (אם כי בנקודה מסוימת עולה האפשרות שארתור עבר בילדותו התעללות פיזית ופגיעה חמורה שהובילו למצבו הנפשי). החברה מוקיעה אנשים מוזרים וחריגים ודוחקת אותם לשוליים גם מבלי שיהיה להם תיוג פסיכיאטרי, אך ייתכן שהיוצרים האמינו שאם פלק לא יוצג כ"חולה נפש" הפיכתו לג'וקר לא תהיה משכנעת מספיק.

תגובה אחת שנכתבה לקדימון של הסרט נגעה ללבי: "סוף סוף כולם יראו שגם לג'וקר יש נשמה". הסרט באמת מאפשר הצצה לעולמו הפנימי של ארתור פלק הבודד והמנוכר, ואף מצליח לעורר אמפתיה גם אל מול מעשים רצחניים שבמציאות שמחוץ לאולם הקולנוע שמורים להם רק זעזוע ואימה. כך שלמרות שהצימוד בין ההפרעה הפסיכיאטרית לאלימות הרצחנית משמר את הסטיגמה, "הג'וקר" גם מזמין את הצופים לחשוב בעצמם.

נדמה לי שפלק לא הופך לג'וקר מתוך חוויה סכיזופרנית, אלא מתוך שילוב של אישיותו עם נסיבות חייו הלא פשוטות שהובילו אותו, בין השאר, להזיות שמזמנות תיוג פסיכיאטרי. במקום שבו הוא חש בלתי נראה וחסר תיקוף אנושי, האלימות מעניקה לו נוכחות אמיתית בעולם.

בנקודה מכרעת בסרט (בלי לעשות ספוילר), ארתור מספר "בדיחה" שלא נועדה להצחיק, מין אמירה שנותרת תלויה באוויר: "מה קורה כששמים יחד חולה נפש מתבודד וחברה שנוטשת אותו ומתייחסת אליו כמו זבל?". ייתכן שהיא מסבירה את השינוי הרדיקלי שהוא עובר מלהיות בן מסור, איש תמים, מוזר וחולמני לרוצח נקמני, פרובוקטיבי ואקסצנטרי.

מי שמגלם את פלק הוא חואקין פיניקס, שהליהוק שלו הוא סוג של אמירה: הוא שחקן בעל יכולת פנומנלית להעביר גבריות מחוספסת, שיש בה עדינות ופגיעות. הוא מציג גם רוע בלתי נתפס כלפי אנשים מסוימים ורוך מרגש כלפי דמויות אחרות. היכולת שלו לגרום לצופים לחוש את המתח בין שני הקצוות הרגשיים האלה היא זו שמניעה את הסרט, ומזמינה אותם לבחון את תפיסותיהם לגבי שפיות ושיגעון, ליקוי בשיפוט המציאות מול אכזריות מפוכחת ורציונלית להחריד.