• יהודה איזנטל

קולות של אחרים

בוקר יום שני שגרתי ולא מיוחד. העולם מסתחרר, הקירות מסביבי יש להם חיים. הנה הקיר מולי מקבל פנים של אריה, הוא שואג אלי שאגה עדינה כזו שרק אני מבין אותה. הוא אומר לי שאני אריה שעוד לא התגלה ושבקרוב יגיע הזמן שלי.


ומיד הקיר שמעלי מתחיל גם הוא להשמיע רעש, רק כשהשאגה מפסיקה אני מצליח לשמוע שהוא נהר גועש שהולך ונהיה סוער ואני מתחיל להזיע בכפות הידיים ולא נרגע עד שהנהר הופך לזרם נעים בקילוח דק. הנמנום שהייתי בו מגיע אלי שוב כמו אורח רצוי ומשרה עלי רוגע ושלווה כך שאני יכול לשחרר אגרופים קפוצים, ליישר את הרגליים שהיו כפופות ולנשום, כמה קל זה לנשום כשאין לחץ על בית החזה. אני אפילו מעז לפקוח עיניים שמתרגלות די מהר לאור של הבוקר שעלה מזמן. באיטיות מדודה אני שולח רגל לרצפה הקרה, מנסה בכל הכח לא להשמיע שום רחש שיעיר אותם שוב, וכך בוהן אחרי אצבע ועוד אחת כל הרגל שלי על הרצפה מתמסרת לנעימות שכמעט הספקתי לשכוח, אז מיד אני מעביר את המשקל לרגל השנייה ופוקד עליה להתיישר, דבר שהיא לא עשתה כבר מיום שבת. הרגל לא נשמעת לי וגם לא עונה לליטופים שיד שמאל שלי מלטפת אותה כדי להעיר תאים רדומים, אז אני מנסה לשמוע את השיר שמגיע מלמעלה ותמיד עוזר לי במקרים כאלו אבל כשאני מעיף מבט לתקרה המנורה כבויה וקרה ושום צליל לא עולה ממנה גם כשאני לוחש את הסיסמה שסיכמנו עליה מזמן כשנכנסתי לחדר הזה. הייאוש המוכר צובט אותי וכמעט שולח חזרה את הרגל במעלה המיטה כמו בימים האחרונים אבל רגע לפני שזה קורה הקיבה שלי מתחילה במונולוג הקבוע שלה, אבל הפעם זה בטון כועס ורוגז ולא נותן מנוח. היא טוענת שיומיים ללא אוכל זה מספיק ושאני חייב לעשות משהו אם לא בשביל עצמי אז בשבילה כי נורא קשה לה ושאני חושב רק על עצמי ואני אגואיסט וזה הולך ומחמיר והחדר מתמלא בקללות שלה וזה בא מבפנים ומבחוץ וקורע אותי שזה מספיק בשבילי להרים את הרגל בכח מהמיטה ולהניח אותה ליד הרגל השנייה. זה לא ייתכן שכל יום כזה מאבק יתחולל בי ואני מותש וכבר עייף ומרגיש משוגע, ואולי באמת. אני יודע שאמא שלי מחוץ לחדר ויודע שאבא שלי משתגע ורק הבעיה שהם לא מאמינים לי, הכי שורף לי.


כבר יומיים שאני עומדת מחוץ לחדר שלו, סופגת את הכעסים של מיכה שאני הורסת את הילד וגם יודעת שהוא צודק, אבל איך אני יכולה ככה ללכת לישון או להתקלח כשאני יודעת שהוא לא יורד מהמיטה כבר יומיים וחצי, ומה הזכות שאני אתקלח אם הוא אפילו לא שטף את הפה, ואולי זה הזמן להזעיק את חיים מהמרפאה שייתן זריקה כי מי יודע מה קרה לו. האוזן שלי צמודה לדלת מאזינה אם בן עדיין נושם ואני לא מסוגלת להניח לו לשנייה. ככה מאז שנולד אני לא מצליחה להרפות כי איך אפשר לתת לילד להסתובב ככה בעולם שמלא בסכנות והוא כל כך חלש ועדין ומה עשיתי לא נכון שהוא ככה? מזל שמיכה מביא לי לשתות פה ולאכול, אני מכריחה את עצמי וזה לא משביע אותי ורק עוזר לי לא להתעלף. הנשימות שלי מסונכרנות עם שלו בקצב אחיד מאז שנולד עד הרגע הזה וברגע שהוא יפסיק לנשום גם הלב שלי ילך לנוח.


היא לא נורמלית ולא מקשיבה לא לי ולא לאחים שלו שכבר מזמן ברחו מהבית. כאילו שד נכנס בה בלידה ולא משחרר אותה ואני כבר לא יודע מה יועיל לכעוס או לשחרר או גם לברוח, כי מה שלא אמרתי כאילו היא לא שומעת. אני כבר ראיתי את זה לפני הרבה שנים ואת מי לא שלחתי אליה והיא, כמו שכבר אמרתי, לא שומעת לאף אחד. אני שומע את הצעקות שלו מהחדר וזה משתק לי את הלב וכבר חטפתי אחד לפני שנתיים אבל כשהוא שותק ככה ימים ולא זז אני כבר ממש נחנק וגם אני לא מסוגל לקום, אם לא היא שצריך לדאוג לה מזמן הייתי מסיים עם זה. ותבינו אני לא כזה, דווקא די חברותי, אבל הדבר הזה גומר אותי.


מי שיעבור ליד הבית הזה על שתי קומותיו יראה גינה קטנה מטופחת היטב, רכב חונה בחניה מקורה ופיר קטן לפח זבל. בלילה יידלק פנס עמום ובבוקר תציף השמש פרגולת כניסה קטנה ובה שתי כסאות ושולחן עגול קטן. שקט בחוץ וכאוס בפנים, כזה עמוק ושקט שעוטף אותך ולא עוזב עד שתצא לחצר לנשום אוויר שאינו דחוס בשנים של כאב ובדידות.


ואולי פתאום, בלי שום הכנה, הוא יֵרד למטה, יעשן סיגריה עם אבא, ואמא תצטרף עם קפה. והם ישבו קצת בשקט, ואז יהיו קצת דמעות, והוא, ממש הוא, יניח עליה יד רכה, ואבא יסתכל עליהם בחמלה, ויהיה להם רגע אחד שבו יוכלו להרגיש ממש כמו משפחה.