בוקר יום שני שגרתי ולא מיוחד. העולם מסתחרר, הקירות מסביבי יש להם חיים. הנה הקיר מולי מקבל פנים של אריה, הוא שואג אלי שאגה עדינה כזו שרק אני מבין אותה. הוא אומר לי שאני אריה שעוד לא התגלה ושבקרוב יגיע הזמן שלי. ומיד הקיר שמעלי מתחיל גם הוא להשמיע רעש, רק כשהשאגה מפסיקה אני מצליח לשמוע שהוא נהר גועש שהולך ונהיה סוער ואני מתחיל להזיע בכפות הידיים ולא נרגע עד שהנהר הופך לזרם נעים בקילוח דק. הנמנום שהייתי בו מגיע אלי שוב כמו אורח רצוי ומשרה עלי רוגע ושלווה כך שאני יכול לשחרר אגרופ