סוף העולם זה עכשיו: קשיים נפשיים של בני נוער וצעירים

כל הורה מכיר היטב את השלב הזה בחייו של ילדיו הצעירים: הפכפכות במצבי הרוח, הסתגרות, כעסנות, עצבות, ירידה באנרגיה ובמקרים רבים גם דיכאון, חרדה, הפרעות שינה וקשיים חברתיים. היכן עובר הגבול שמפריד בין תופעות גיל ההתבגרות הקלאסיות, שלעתים מלוות צעירים עד אמצע וסוף שנות העשרים שלהם, לבין קשיים נפשיים מהותיים, שדורשים התערבות מקצועית?

קשיים אלה משפיעים על יכולתם של צעירים לתפקד ולהשתתף במעגלי החיים, ועלולים ליצור כדור שלג מסוכן: ממשבר אישי ומשפחתי שלא מטופל היטב – להתפרצות של הפרעת נפש כרונית. התרחיש נשמע דרמטי, אבל במחקר על בריאותם הנפשית של בני נוער בישראל, שפורסם בשנת 2016, נמצא שבעוד ש-10% מהאוכלוסייה הכללית סובלים מדיכאון, דיווחו 28.4% מבני הנוער על סימפטומים של דיכאון בעוצמה בינונית וחמורה מאוד. התאבדות בקרב הנוער היא סיבת המוות השנייה בשכיחותה אחרי תאונות דרכים, ואילו התאבדות באוכלוסייה הבוגרת היא סיבה שכיחה פחות באופן משמעותי.

רובן המכריע של הפרעות הנפש מתפרץ בגילאי ההתבגרות או הבגרות הצעירה (24-16). במחקרים התברר שהתערבויות מניעתיות או טיפולים ממוקדים צריכים להתמקד במתבגרים ובצעירים. אלא שממצאי דו"ח של ארגון הבריאות העולמי, שפורסם בפברואר 2017, מעידים על כך שברוב העולם קיימת בעיית נגישות לאבחון מוקדם וטיפול בהפרעות דיכאון וחרדה, והתוצאה היא פגיעה באיכות החיים, סכנת אובדנות ועלות כלכלית גלובלית המוערכת בהפסד של יותר מטריליון דולרים בשנה.

בסוף שנת 2009 פרסם משרד הבריאות מחקר לאומי שקבע: 1 מכל 8 בני נוער סובל מהפרעה נפשית. אלא שהמחקר הזה היה ראשון מסוגו – לא נערכו מחקרים לאומיים רחבי היקף על הפרעות נפשיות בקרב בני נוער – ולכן קשה עד בלתי אפשרי לקבוע אם קיימת מגמה מובהקת שמצביעה על עלייה בהיקף התופעה. יחד עם זאת, דו"ח של ארגון הבריאות העולמי מ-2016 הצביע על כך שבתוך שני עשורים זינק מספרם של הסובלים מדיכאון בעולם ב-50%. עוד לפני פרסומו של הדו"ח, הפרעת דיכאון הוגדרה על ידי הארגון כמגפה של המאה ה-21 וחוקרים הזהירו שהיא תהפוך לבעיה הבריאותית הנפוצה ביותר של האנושות.

גם אם לוקחים בחשבון ירידה בהגדרות הסף הקליניות של הפרעות דיכאון וחרדה, נדמה שהיא עדיין לא מסבירה את מלוא היקף התופעה, שכן באוכלוסייה הכללית ניכרת מגמת עלייה אבל בכל מה שנוגע לבני נוער הנתונים לא מספקים. כך או כך, בני נוער וצעירים סובלים מקשיים נפשיים באופן שפוגע ביכולתם להשתלב בלימודים, בעבודה ומבחינה חברתית. רבים מהם אף פוצעים את עצמם עד זוב דם.

ברוב העולם קיימת בעיית נגישות לאבחון מוקדם ולטיפול בהפרעות דיכאון וחרדה. הקושי בזיהוי על ידי בני המשפחה ואנשי החינוך הוא משמעותי, שכן חלק גדול מעולמם הפנימי של צעירים בכלל, ובני נוער בפרט, מקבל את ביטויו במרחבי הרשתות החברתיות. אך הורים הקשובים להלכי רוח, לקשר עין, לשינויים בדפוסי ההתנהגות (היעדרות מרובה מבית הספר והאוניברסיטה או הסתגרות בחדר), לשינויים בהשתתפות החברתית (הימנעות והישארות ממושכת בבית), לדקויות בטון הדיבור, לצמצום ורבלי ולאמירות מילוליות ישירות או מרומזות, יכולים בהחלט להבחין בהידרדרות במצב הנפשי של בנם או של בתם.

ישנם מקרים שבהם הירידה בתפקוד ובהשתתפות החברתית כה מובהקת, עד שקשה לפספס את חומרת המצב. במקרים אחרים התפקוד שמור במידה כזאת או אחרת, וסימון הגבול עשוי להיות חמקמק ומתעתע. בעימות הצעיר עם המצב יעלו מגוון התנגדויות: הכחשה ("רק נראה לך שהמצב כל כך גרוע"), רציונליזציה ("זאת תקופה לחוצה וזה יעבור"), ועוינות לעצם הסיטואציה.

ייתכן שהתשובה פשוטה – אם יש ספק, אין ספק. ההיגיון הבריא ושיקול הדעת של ההורים ושל שאר בני המשפחה צריכים להיות במיטבם: אם יש סיבות להאמין שמתרחשת הידרדרות במצב הנפשי, יש לבדוק ולחקור את העניין בנחישות וברגישות.

הבעיה היא שלעתים קרובות זה השלב שבו האתגר נעשה משמעותי אף יותר, שהרי גם אם הקושי או המשבר ברורים לכול, מהדהדים סימני שאלה רבים – מתי ואיך נכון לפעול? האם להשאיר את זה בבית או לפנות לגורם מקצועי? מי איש המקצוע המתאים? ואיך מגיבים להתנגדויות?

כדי לענות על השאלות האלה ננסה ראשית תרגיל באמפתיה. בגילאי ההתבגרות והבגרות הצעירה האישיות מתעצבת, ורבות מחוויות החיים מאופיינות בראשוניות ובחוסר ניסיון. הנטייה לפגיעות ולבלבול שכיחה למדי והדימוי העצמי ומצבי הרוח מאופיינים בשינויים תדירים ובחוסר יציבות כללי. דמיינו את עצמכם עוברים משבר נפשי בתקופה הנפיצה הזאת.

הדעה הקדומה על בריאות הנפש משחקת תפקיד מרכזי וכפול: ראשית, ישנה הסטיגמה החברתית הנוקשה בכל מה שנוגע להתבטאות של קשיים נפשיים ולהתנהגויות המאפיינות מצבי משבר כגון הימנעות מקשר עין, צמצום ורבלי או לחילופין הצפה ורבלית ודיבור "לא קשור", רעד, גמגום, שפת גוף מכווצת וכן הלאה. וישנה גם הסטיגמה העצמית, שלא פעם היא נוקשה וחמורה מזו החברתית, ומאופיינת בשיפוטיות ובעוינות של הצעיר כלפי עצמו.

הבסיס הרגשי של מצבים משבריים בגילאי ההתבגרות והבגרות הצעירה מאופיין בחוויות קיצוניות של בדידות וניכור, פגיעה בתחושת הערך העצמי, וחוויה של חוסר רלוונטיות וחוסר יכולת להשתלב בעולם שמלא באגו ובתחרותיות. נוכחת תחושה חזקה של חוסר אונים ואובדן דרך, ובמקרים רבים מתווספת לכך תחושת אשמה.

התגובות למצב משתנות מאוד: בקצה אחד של הספקטרום האגו עומד על המשמר בתקיפות, מתכחש ויוצא למלחמת נגד על כבודו על ידי הדיפה של המצב המשברי. תגובה כזאת עלולה להוביל לבלבול רב, לקשיים מהותיים בתקשורת בינאישית, לכעס ולהתפרצויות זעם. בקצה האחר של הספקטרום קיימת הזדהות גורפת עם המשבר, וזו יכולה להוביל לירידה קיצונית בהשתתפות החברתית, להסתגרות והתבודדות ממושכות לרבות היעדרות מכל מסגרת שהיא, ואף התנתקות מההורים והאחים.

כל אלה מניחים את הבסיס להבנה של מקור ההתנגדויות: החל בניסיון להימנע מן הכאב, הבושה והסבל הגלומים בהכרה במצב, ועד התחושה ששום דבר לא יכול לשנותו, גם לא ההורים, שנתפסים לעתים כלא רלוונטיים, שנמצאים "מחוץ ללופ" ושלא באמת יכולים להבין.

* * *

ברשימה הבאה אציג כמה אפשרויות שבאמצעותן אפשר להתקרב לצעירים ולעזור להם להתגבר על הקשיים.