ניסיון אובדני במשפחה

כותב אורח: אדם, עובד סוציאלי

זו היתה שבת אביבית ונעימה, שגרתית לכאורה, באפריל 2017. התקשרתי לאבא שלי אחרי הצהריים ושמעתי שהוא מודאג, קצת יותר מהרגיל, למרות שניסה להסתיר את זה. אני לא זוכר מה בדיוק נאמר באותה שיחה, אבל יצאתי ממנה עם תחושת בטן לא טובה. אחותי, הצעירה ממני בשמונה שנים (אז בת 23), היתה בעיצומו של דיכאון קשה והיה חשש שתנסה לפגוע בעצמה.

התקשרתי לאחותי שוב ושוב אבל היא לא היתה זמינה. זה הטריד אותי מאוד, היא תמיד ענתה לי. התקשרתי לידיד שנסע איתה לים והוא אמר שאין לנו מה לדאוג: "היא בסדר", הוא אמר, "פשוט קצת שפוכה".

אבל תחושת הבטן הרעה שלי לא הרפתה והחלטתי שאני נוסע לראות מה קורה איתה. נסעתי לבית הוריי ואספתי את אבא שלי. התקשרתי לאותו ידיד שנשמע לא לגמרי מפוקס ואמר שהם חזרו לדירה שלו. נסענו לשם ומצאנו את אחותי מעולפת. הידיד בעצמו לא ידע מה בדיוק קרה. ניסינו להעיר אותה בכל דרך אפשרית ובסופו של דבר הזמנו אמבולנס. בזמן הנסיעה, כשאחותי ללא הכרה, הייתי עדיין בהכחשה. לא האמנתי שהיא ניסתה לפגוע בעצמה. כל כך הרבה פעמים השבעתי אותה: "את מבטיחה לי שלא תפגעי בעצמך?" ולמרות שהבטיחה נותרו בי חששות. ועדיין, ברגע האמת סירבתי להאמין שהיא ניסתה להתאבד.

בתיק שלה נמצאו חפיסות ריקות של כדורים ובטלפון שלה מצאתי עדויות לכך שניסתה להתאבד. נאלצתי להשלים עם המציאות ולהיות זה שמביא את הבשורה להוריי. נזכרתי בילדות שלנו שהיתה מאושרת, וחשבתי שאיש לא יכול היה לצפות אז שכך יתגלגלו הדברים. המחשבה שדברים כאלו קורים במשפחות אחרות אבל לא בזאת שלנו התבררה כאשליה שהתנפצה לנו בפנים.

אחרי יממה מפחידה אחותי חזרה להכרה. היא סיפרה לי בקול חלש כיצד החליטה באותו יום כשנסעה לים, לסיים את חייה. הים האינסופי עורר בה תחושת השלמה ורוגע מול המוות.

תהליך ההחלמה של אחותי היה הדרגתי, אבל כבר כשהתעוררה בבית החולים הרגשתי שמשהו השתנה, שאני מדבר עם מישהי אחרת. היה בה מין רוך שקודם לכן היה קשה להבחין בו, ניכרה בה תחושה של קבלת המצב כפי שהוא, כאילו החליטה שהיא מרפה מהמאבק ומקבלת את חוסר האונים שלה. היא הבינה מיד עד כמה רחוק הלכה ואת ההשלכות הקשות של מעשיה על הסביבה, ובעיקר על ההורים שלי.

התמיכה וההתגייסות המשפחתית ושל הסביבה קרובה סיפקו מענה ראשוני לשאלה "למה אני חיה?". בהתחלה היה לה קשה להחליט שהיא חיה עבור עצמה, אבל בהמשך היה ברור לה שהיא מוכנה לחיות עבור אלו שהיא כל כך חשובה להם. מעבר לכך, הכאב והזעזוע אפשרו לנו לדבר על הכול. לפעמים משפחות לא פנויות לדבר על נושאים חשובים שאינם פשוטים. במקרה שלנו, הזעזוע הגדול פירק את החסמים ויצר פניוּת: החלטנו לצאת לחופשה משפחתית של כמה ימים שקירבה בינינו וחיזקה אותנו. מצאנו את עצמנו עוסקים בנושאים כואבים שלא נגענו בהם מעולם, והדיאלוג המשפחתי שנוצר תרם לריפוי של אחותי.

בסופו של דבר, אחותי הרגישה שקיבלה הזדמנות שנייה לחיות, להתחיל מההתחלה. ההבנה שהיא כמעט סיימה את חייה הובילה אותה להבנה שהיא רוצה להשתקם. לאחרונה, כשנתיים לאחר האירוע, היא סיימה לימודי קולנוע ובימים אלו עוסקת בכתיבת תסריט העוסק בתהליך שעברה. לצד עבודתי כעובד סוציאלי אני עוסק בצילום, ואחותי ואני משתפים זה את זו בתהליכי היצירה שלנו. אנחנו קרובים יותר מכפי שהיינו בעבר, ועובדים על שיתופי פעולה בינינו.

אחד המפתחות לשיקום ממשבר נפשי הוא חיפוש משותף אחרי משמעות, שאותה אפשר למצוא ולהעמיק ביצירה, בכתיבה, בצילום, בציור או בנגינה. יש לכך פוטנציאל תרפויטי עמוק. אחד מהרגעים המכוננים בהחלמה של אחותי היה כשלראשונה אחרי כמה חודשים היא העזה להחזיק עיפרון ולצייר על דף נייר – דבר שאהבה מאוד לעשות אבל לא הצליחה לעשות זמן רב בשל הרעידות בידיים, שהן תופעת לוואי של הכדורים הפסיכיאטריים. היא ישבה מול הים, שמול הממדים האדירים שלו באותו יום נוראי החליטה לסיים את חייה, וציירה אותו – ואמא שלנו ישבה לצידה והתבוננה בה באהבה, בשמחה מהולה בעצב. לא אשכח את הרגע הזה.

משפחות נמצאות לעתים קרובות לבד במערכה, ובמקרים רבים אין להן כלים להתמודדות. מניסיוני האישי, שילוב בני המשפחה בתהליכי הטיפול והשיקום, בחמלה ובכבוד, יכול למנוע מקרים טראגיים, והוא בעיניי המפתח לתהליך החלמה עמוק ובר קיימא של האדם המתמודד ושל המשפחה כולה.